Menu

חיי שרה- על גמלים וגמילה מחסדים..

אני מבסוטה מעצמי, אפשר לאמר אפילו גאה. לא על זה שפתחתי קורס ערב אחרי נסיעה אינסופית ופקוקה מטקס סיום קורס של נעם בירושלים, גם לא על זה שהיה אחלה מפגש, אני גאה בעצמי על זה שבסוף המפגש מצאתי את היכולת להגיד “ועכשיו להוציא פנקסי צ’קים”.
כזו אני, לימדו אותי מגיל צעיר להתנדב, להעניק, להיות לארג’ית. לא לימדו אותי לדרוש כסף על מה שאני עושה. בתור שכירה זה קל. חשבי השכר לא מכירים אותי ואני לא מכירה אותם, הם מערבלים את הנתונים שלי בתוך מחשב ענק ויוצאת לי משכורת, גם אם מעליבה לעתים, הרי אני לא עובדת בשביל כסף..
כשהייתי חיילת עברתי סידרת חינוך מחברתי, לאה, חיילת מהממת ממוצא פרסי, שגדלה בדרום תל אביב, על איך מתמקחים. איזה קרב מוחות פסיכולוגי ניהלנו על כל צעיף בתחנה המרכזית הישנה, שבאמת היתה לי מדינה אחרת. בתוך כל הטכניקות- הזלזול במוצר, הלא לרצות אותו ולא להתלהב ממנו, ה”הרי אתה קונה את הבגדים על המשקל…” שלמדתי ממנה, הבנתי דבר אחד חשוב: אני אף פעם לא אהיה לאה. היא פרסייה דרומית מגניבה, ואני אשכנזייה חננה מהצפון. בפעם היחידה שהצלחתי להוריד משמעותית מחיר של חולצה, שילמתי על זה בליטוף בלתי תמים שהסאב טקסט שלו היה: “ירדתי במחיר בשבילך לפחות תתני לי להנות קצת”. אם הייתי לאה הייתי מורידה לו סתירה. אבל שתקתי, אספתי את השקית בזריזות וברחתי משם.
לא שאני אומרת שאברהם היה חננה, אבל הוא היה איש גדול מידי לעסקים קטנים. הוא היה זר, ממקום אחר. הוא היה אידיאולוג. הוא סרב לקבל תשורות ממלכים ולא רצה קבר במתנה מהמקומיים. הוא ידע שהוא לא שייך. הוא ידע שהוא רוצה אחיזה במקום דרך הקבר של אשת חיקו, הוא ידע שהוא לא הולך לריב עם אף אחד אלא אם כן הוא הולך לנצח ובעיקר, שהוא לא הולך להתלכלך על כסף כשמתו מונח לפניו. הרי אנחנו לא יכולים לדמיין את אברהם אומר “על הח’ירבה המאעפנה בקצה החלקה שלך שחוץ מחרא של גמלים שום דבר לא מתפתח בו אתה רוצה ארבע מאות שקל כסף? לך חפש מי ינענע אותך..”
גם עפרון החתי הבין. הוא הבין שאברהם הוא אחר, הוא הבין שבנקודת הזמן הזו, בה ליבו רך וכואב על מותה של אישתו הוא לא יתמקח. ולכן הוא מתחיל בסחבקיות ורוחב לב, כדי לתקוע לאברהם מחיר שלא ציפה לשלם. אברהם, כצפוי, משלם.
וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת.9520346166_bfdac9b2c6_m
וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר.
וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר…
וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר.
לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ.
וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ.
וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה.
וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ.
אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר.
וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר.
אבל כשהוא יוצא משם, הדבר הראשון שהוא מבין, שאת יצחק שלו הצדיק והתם הוא לא הולך לחתן עם אחת מאלה. הוא לוקח את עבדו, ושולח אותו חזרה למקום ממנו הלך, אל בית אביו. שתי שבועות הוא משביע אותו- האחת, שלא ייתן ליצחק אישה מבנות הכנעני, והשנייה, שלא יחזיר את יצחק חזרה לחו”ל.
לא סתם בוחר אליעזר ב”מבחן הבאר” כדי למצוא כלה ראויה, הוא רוצה נדיבות ליצחק, לבית אברהם. נדיבות אמיתית ולא נחמדות זוממנית שמטרתה הכמוסה היא רווח. ורבקה לא מעלה בדעתה שלחמול על זקן עם גמלים יוביל אותה לאהבת חייה. ולא סתם שהיא צונחת מהגמל כשהיא רואה אותו בשדה, בבליינד דייט הראשון בתנ”ך, היא מאבדת שיווי משקל  לנוכח המתנה שלא האמינה שתקבל בחיים האלה, שם, ליד הבאר, בין הגמלים והרועים גסי הלב.
דיאלוג נוקב בין חסד ותמורה אני מנהלת לאחרונה. מתבוננת על המקום שמתקשה לבקש. שמתמרד מול חוקי העולם המופרט שאנחנו חיים בתוכו ושהופך את כולנו מופרטים, אוסף של פרטים, עולם בו כל אחד דואג לעצמו. איפה החסד, אני שואלת ולמה לא הכינו אותי לעולם קפיטליסטי בבית, והאם לנצח אשאר עובדת מדינה עם משכורת ברורה ומוגבלת?! החיים זימנו לי איש. איש עצמאי במובן הרחב של המילה, שמלמד אותי לעשות שלום עם כסף ועם שלוחיו. ומניף דגל מזרחי בליבה של התודעה הכל כך אשכנזית שלי וכשאני מעריצה את אברהם על אצילותו, הוא לא מבין מה אני רוצה מבני חת ולמה אני בזה לחדוות הבצע שלהם לנוכח הזר העשיר שאלוהים ברך אותו בכל.
במהלך השיחה של אברהם עם עפרון ובני חת, אברהם לא אחת משתחווה בפניהם. אותה קידה מפורטת בכל פעם שהיא מתרחשת. קצת לא נוח לי לקרוא את זה כי מצד אחד אברהם מנומס ומפחית מכבודו, אבל הם, שמכנים אותו “נשיא” יודעים שהוא מעליהם, הם יודעים שההתמעטות שלו היא מניירה של כבוד שבאה ממקום מתנשא. מאותו מקום שלא רוצה מהם מתנות כי אינו רוצה להיות חייב להם, ממקום שמוכן לחיות ביניהם אבל לא רוצה להיקבר איתם ואפילו לא שוקל להתחתן איתם.
אז אנחנו יכולים לעשות אלף  סדנאות ולשנן מנטרות של “אני ראויה להיות משולמת על מה שיש לי להציע” וכל מיני “ליפט אפ” לערך העצמי וכאלה, אבל באי הנוחות לקחת כסף, יושבת גם התנשאות. התנשאות פשוטה ובסיסית, שיודעת מה צריך כדי להיות בצד הנכון של קו העוני, מגדירה מהי תרבות, מהו סדר עדיפויות ראוי, ובעיקר, שרוצה שיהיה לה הכל מעצמה ולא מוכנה להזדקק לאיש. אז מתקשה כרגע לדמיין את אברהם שחור, ויסלח לי אהוד.
מחשבות תוך בניית קמפיין ב”הד סטארט”. תנו לי לתת לכם לתת לי וכו וכו…

השארת תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>