Menu

פרשת עקב – ואתנפל.

[מאת אילת מלמד]
בחודשים האחרונים מוצאת את עצמי בתוך מאבק. מאבק שלא יזמתי ולא ביקשתי על עצמי, מאבק משמורת של האיש האהוב שלי על ילדיו. אני, שהתגרשתי מאהבה, שישבתי על הסכם עם אבי ילדיי מתוך אהבה וכבוד לאיש שגידל אתי את ילדיי. מתוך האהבה המשותפת לילדינו, ישבנו וניסחנו את מה שניסחנו. כלכלית נדרשתי לעמוד על רגליי כדי שאבי ילדיי יוכל לעמוד על רגליו מול המציאות החדשה שהיו בה קשיים רגשיים ועול כלכלי כבד. ההבנה שטובת האחד היא טובת כולם ואין שני צדדים למתרס כי אם צד אחד שמבקש טוב, אפשרו לנו להתחיל בחיים חדשים. ילדינו, חוו חוויית פירוק אך לא ריסוק. אהבה מצדנו הובילה לאהבה וקבלה גם מצדם. כרגע, מול הכאב הבלתי נסבל והמציאות הכלכלית הבלתי אפשרית של האדם, שהוא המתנה המופלאה לה זכיתי בשנה האחרונה, אני מוצאת את עצמי נאבקת בעיקר בכעס עצום כלפי האשה ההיא, אם ילדיו המתוקים, ההולכים ומתחבבים עלי ועל ילדיי ככל שההיכרות איתם הולכת ומעמיקה.
9365510408_dbe406fc0e
שבת קסומה בה התרוצצו ארבעה בנים, שניים שלי ושניים שלו כשחיוך קבוע מרוח על פניהם, נגמרה בתסקיר בעייתי ולא מנומק של עובדת סוציאלית שנדרשה למלאכה האיומה של משפט שלמה בין שני הורים שאוחזים חזק ובאהבה בילדיהם, אבל בכעס שלהם באותה המידה. לא מתיימרת להיות אובייקטיבית, אך מתבוננת מהצד בהתנהלות הרסנית ומבקשת לעלות ולשבור את הלוחות עליהם חרוט ההסכם המקומם שנחתם תחת לחץ ומתוך רצון טוב. הסכם, שהוביל לכעס המכלה והרע הזה שמנהל כרגע את חיי שניהם.
כועסת על המשפט העברי שנותן לאמא עליונות על האב בנושא המשמורת ומתייחס לאב כמפרנס בלבד. כועסת עוד יותר על הרבנים כי יודעת כמה פשוט להגמיש את ההלכה המקוממת הזו בהתאם לשינויי הנסיבות בעולם בו אנחנו חיים היום. התורה היא תורת חיים, ככה למדתי כבר בילדותי, וחוקיה נועדו להשתנות ולהתאים עצמם למציאות החיים ולא להכתיב אותה. בעידן בו נשים מרוויחות יפה ואבות קמים בלילה לתינוקות בוכים, אין שום הצדקה לאחוז בהלכות מפלות השייכות לזמנים אחרים. כמה קל לשנות את זה, כמה מקומם שזה לא קורה. כועסת על נשים שמנצלות את האפליה בחוק ולא מבינות שסחיטה כלכלית של אבי ילדיהם, גם אם היא בחסות החוק, היא לנסר בגסות את הענף עליו ילדיהם יושבים.
בתור גרושה יצא לי לפגוש לא מעט גברים גרושים, לשמוע סיפורים קשים ולראות את היצורים האלה הרגישים והמבולבלים, מאבדים את עצמם בתוך המציאות שהתרגשה עליהם ברצונם או שלא ברצונם. המין החזק מקבל את כוחו מאיתנו, וכשאנחנו בוחרות למוטט אותם הם נדרשים לכוחות עצומים כדי להיבנות מחדש. לא חסרים סיפורים על גברים שהרוויחו היטב בעמדות ניהוליות וקרסו כלכלית בתוך מציאות של מאבק, בתוך מציאות של הורות מלאה מחצית מהזמן ועול מזונות לא סביר ולעתים בלתי אפשרי. חוויית חיים הביאה רבים מהם להתרסקות כלכלית ולעתים מתוך רצון שלא להיסחט הביאו עצמם באופן תת מודע למצב של חוסר כל כדי שלא יהיה ממה לקחת.
כשעמדתי עם אבי ילדיי מול השופט הצעיר עם ההסכם החתום, הוא התעכב על הסעיף בו אני לא מקבלת כסף מהאב אלא האב משלם את הוצאות הילדים ישירות למוסדות החינוך ולקופת החולים. זה היה לו כל כך חדש, עד שהיינו צריכים להסביר לו את הסעיף כמה פעמים עד שקלט מה כתוב שם ומלמל “זה מאוד יוצא דופן…”. אנחנו הסתכלנו בחיוך אחד על השני, תמהים. היום אני מבינה כמה כוח יש להליך הזה, וכמה בריאה היא ההווייה בה האב משלם את הוצאות ילדיו ולא חי בחוויית משכנתא לאמא. לסכום נקבע רף עליון, מעבר לו אנחנו מתחלקים חצי חצי. שנינו הבאנו ילדים לעולם, שנינו מחוייבים לפרנסם, שנינו מחוייבים לחנך לקבל ולאהוב אותם, לראות אותם ואת הצרכים שלהם (צורך בסיס שלהם הוא שיהיו להם שני הורים יציבים ומאושרים). שנינו עושים כמיטב יכולתנו.
אנשים ששמעו על ההסכם הרימו גבה, התגובה הנפוצה היתה “אבל יכולת להוציא ממנו לפחות פי שניים”. טרמינולוגיה מקוממת, חקיקה מקוממת. מודה, שהרגשתי לפרק זמן מסוים פילנטרופית, נדיבה ואצילה על שלא עשקתי את בעלי לשעבר. היום אני מתביישת בתחושה. מתבוננת על התהליך שקרה בפחות משלוש שנים בו שנינו בשלים לזוגיות חדשה, משתפים פעולה, דעות ושאריות אוכל משבת, ומסייעים אחד לשני באופן ששום סכום לא מפצה על היעדרו, וזו המתנה שקיבלנו שנינו על היכולת לראות את השני ולא רק את עצמינו בתוך הפירוק. על זה שבחרנו להתחלק כפי שמנחה ההיגיון הבריא ולא לפי החוק.
בשיאו של מאבק שאיני חלק ממנו גם אם הוא חלק ממני, פותחת את פרשת השבוע ומחפשת תשובות. פרשה שכולה עידוד לעם ישראל שיוכל לנצח ענקים ועמים עצומים כל עוד אלוהים נמצא איתו, וכמו שהיה עם אבותיו במצרים כך הוא יהיה איתו במלחמותיו. העם נדרש בתוך כל זה לשמור על אלוהיו כדי שאלוהים ישמור עליו. בקריאה שלי את הטקסט, לשמור על אלוהים זה לשמור על צלם אלוהים, להיות רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת. כשאנחנו זונחים את האלוהים שבתוכנו, הבורא והרואה והמבקש צדק, אנחנו משחררים את האלוהים מלעמוד לצידנו במאבק.
המילה שריתקה אותי בפרשה זה “ואתנפל”, מילה יחידנית שמשה ממציא במאבק בו הוא יוצא בשם אלוהיו כנגד אלוהיו. כשאלוהים מאיים למחוק את עם ישראל אחרי חטא העגל, משה שרק ירד מארבעים יום וארבעים לילה כדי לקבל את דבר השם, מעלה את אלוהים לעוד ארבעים יום ולילה כדי להשמיע הפעם את דברו שלו. “ואתנפל”, משה אומר, פועל שיש בו תפילה, נפילת אפיים, התנפלות, מפלה, אפליה, ונפילים. משה מתעצם ונופל, דורש ומתפלל, ארבעים יום וארבעים לילה מתעקש מול אלוהים על ההר בלי אוכל ושתייה, ובלי לקבל לא כתשובה.

וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר, וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וּשְׁנֵי לֻחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי. טז וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם, עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה, סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶתְכֶם. יז וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי, וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם. יח וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְהוָה, כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי, עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיסוֹ.

אלוהים בכעסו מוכן לשרוף הכל, העם שיחת ובמהירות גדולה כל כך. הלוחות רק נכתבו, ההסכם רק ניתן, וכבר הם מפרים אותו. משה מנפץ את ההסכם, מפורר לאלף רסיסים את הלוחות הישנים, לא ההסכם הוא החשוב, הקשר הוא הדבר. אין בחירה, משה צועק לאל אשר בחר בנו מכל העמים. זהו, בחרת. ידעת במי אתה בוחר, הם קשי עורף מהרגע הראשון, הם בלתי נסבלים אבל הם שלך. הם הנחלה שלך בעולם הזה, הם החזות שלך מול שאר העמים. בחרת בהם ואין דרך חזרה. ילד לא מכניסים חזרה לרחם ועם סורר לא מכלים, עם סורר אוהבים ומחנכים. הוא מזכיר את האבות וזכותם, כל התמצית של העם התקיימה כבר בהם, אנשים גדולים כנים מאמינים ולא מושלמים. הכל בסדר, שום דבר לא השתנה. הלוחות לא מכתיבים את המציאות, הסכמים נחתמים ומופרים, ההסכם האמיתי הוא ההוצאה ממצרים וההליכה במדבר. אם אין חוק אין מה להפר ועל מה להיענש. הלוחות לא יכולים להיכתב חד צדדית ולחייב את שני הצדדים. את ההסכם החדש, משה מעצב ואלוהים צורב בו את המילים, ההסכם החדש לא מוצנח בקולות והר עשן, הוא נוצר מתוך הקשר, שני הצדדים לוקחים בו חלק ושניהם מחויבים באותה המידה. אלוהים יכעס יעניש אבל לעולם לא יכלה את עמו והעם יחטא, ישוב, יטעה ויתקן אבל יישא את אלוהים בקרבו, את הערכים ואת זכר אבותיו לנצח.
משה מלמד אותנו נחישות והקרבה, ארבעים יום וארבעים לילה של צום תפילה דיונים ותחנונים. אלוהים שיגן עלינו מפני האויבים קודם כל צריך להגן עלינו מפני עצמו ציפיותיו וכעסו. אבא זה אבא, משה אומר לו. אנחנו הלוחות, אנחנו ההסכם עליו שימך חרוט, תכלה אותנו ולא יהיה לך תוקף בעולם. “וינחם ה’ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו”.
מאמינה בשינוי, מאמינה בבחירה מחודשת גם במצבים שלכאורה כבר אין בהם בחירה. מזמינה את החוק העברי ואת האישה ההיא אל ההר ארבעים יום וארבעים לילה, צועקת על ההר, גם אם ההר שלי הוא טור אישי קטן. ואני מתנפלת כמו שנפילה שכמותי יכולה ליפול. די לכעס, די לעיוורון, די לגרור ילדים לתוך סכסוך אישי, די למהלכים חד צדדים, די לקורבנות. די לראייה כלכלית ואנושית צרה. די לכאב כדרך חיים, די למירמור. כל כך הרבה טוב יכול לבוא מתוך שיח בריא. בלי אוכל ושתיה, בלי גשמיות. רק רוח ברוח, אהבה באהבה, רצון טוב ברצון טוב. רק טוב יתרגש על כולם ואף שופט לא באמת יעזור פה. כל ההר עשן ורק העובדת הסוציאלית צועקת בתסקיר שוב ושוב “הסכמה”, והמילים נופלות ריקות על הדף. כאילו אין מאחוריהן בני אדם.
עוד מילה: יודעת היטב שרבות הנשים, חלקן קרובות לליבי, שסובלות באותה המידה. זה צד אחר של אותו המטבע. יודעת שכל מקרה הוא מורכב וטעון, מאמינה שגם בתוך הסבך, יושבת פשטות שטובה לכולם. מאמינה בכל ליבי בשינוי. גם ברגעים אלה אחרי שנכתב מה שנכתב ואחרי הגהות הפינצטה שלי, מרגישה הצפה של אהבה. אהבה לילדים הקסומים האלה שמשתוללים עכשיו בבריכה, לאבא שלהם שגאה בהם על כמה הם שוחים יפה, ובאופן מפתיע גם לאמא שלהם. מאחלת לכולכם רק טוב.
אהבת אמת
אילת.

השארת תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>