Menu

ואתחנן…. פרשה

[אילת מלמד]
תשעה באב. צמה. שוכבת מפורקת במיטה עם מיגרנה ושואלת את עצמי למה באמת אני עושה את זה לעצמי. תחושה פנימית מובילה אותי לצום. אחר כך יושבת עם רן בשיפודיה ממוזגת. הוא אוכל סביח ושותה קולה. צהריי יום צום שרבי ואין בי פיתוי, אפילו מיצי העיכול לא רוחשים, הפה לא מתלחלח. הכל בשליטה.
“גדלת עם אלוהים טוב”, אמרה לי חברה כשפגשה את המשפחה עצומת המימדים שלי בשבת הבר מצווה של איתן. קרוב למאה איש, אחיי וצאצאיהם. כולם גבוהים, יפים, לבושים היטב, עצמאיים וצייתנים. חבורת תיכוניסטים מגניבים שלבקשת אבא יתקתקו תפילה באהבה ובחיבור. ככה, המשפחה שלי. כוח עצום של אהבה וביחד. דת יפה ומחוברת. חבורות חבורות של שיח וצחוק. כל מפגש משפחתי הוא ספק שנטיפי ספק שבת עיון. יצורים גבוהים ממני בחצי ראש (174 ס”מ אני, כן?) שמחבקים בהפתעה ומחייכים “היי דודה”. אבא עם מוטת כנפי נחת אינסופית. אי אפשר למרוד באבא כזה, הסברתי לעצמי 40 שנות מדבר אישי בתוך דיאלוג דתי הלכתי שלא התאים לי. אם הוא היה קצת יותר כפייתי הייתי בועטת בגיל 17. משטר דיכוי זה קל. ברור מי הרעים, מי הטובים, ואילו הם הקורבנות. אבל כשהדיכוי הוא מבפנים, נובע מצורך כל כך בסיסי להתקבל, המרידות הן פצעים בנשמה. קו מרדני נמתח בכל צעד. תמיד מחשבה עצמאית רדיקלית רוחשת בתוך הכנעה של הגוף אל דרישות העולם החיצוני. הפער הזה בין ההבנה לבין המציאות הממשית, היא הסתרה מתמדת וחיים בתוך לוקר.
ואתחנן, מספר משה, וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר.

אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.
אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן.
וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.
עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.

שתי אימהות היו למשה. שתיים. אחת מצרייה ואחת עברייה, שתיהן אהבו אותו. משני עברי היאור לא שיחררו אחיזה בילד הזה. הזהות החצויה, היאור שעיבר אותו מחדש והחלב העברי שינק, הכל התערבב לעיסה אחת של זהות לא ברורה. כשיצא מהארמון וראה איש מצרי מכה איש עברי הוא היכה את המכה, גם כשהיה המכה איש עברי הוא היכה את המכה. לא לאומנות הובילה את משה אלא אנושיות. את אשתו הוא פגש במדבר, את ילדיו הוא הוליד במדבר. לבכורו הוא קרא גרשום, כי גר הייתי בארץ נוכריה, הוא מנסח את הגדרת קיומו. גר. במדבר הוא פגש את אלוהים, במדבר הוא עיבר עם. האישה הכושית אשר לקח, הביאה לו ילדים שלא המשיכו את שושלת ההנהגה. אולי כושית כי היתה זרה אולי כושית כי היתה יפה, אולי היא שיקפה את החור השחור בזהות של משה.
9310647785_100e1c759d_nרק התחלתי, משה מתחנן, לראות. הטוב נמצא מעבר להר הזה, מעבר לנהר. לעבור, להתעבר, ולהיוולד שייך. אי שם בהמשך הדרך קיימת אפשרות לבית, שלנצח תישאר לא ממומשת. לא עיבורו מעניין את אלוהים אלא עיבור העם, אז אלוהים לא מעביר אותו כדי לעבר אותם. “ראה כי לא תעבור את הירדן הזה”, משה נדחק חזרה אל המדבר, שוב משה, שוב מים, שוב זהות.
כי גר הייתי בארץ נכריה. מנהיג שכזה, משה. גשר עליו מתעצבת דמותו של עם כדי להותיר אותו במדבר. עצמות יוסף עולות לארץ. יוסף, שהיה משנה למלך פרעה, תמיד יהיה שייך לארץ הבחירה. משם יצא, יתום מאם אבל מחובר לאמא אדמה. משה לא. משה הוא הגרות, האונייה המוטבעת מול חופי הארץ כדי לכונן דיוק היסטורי כללי.
המון כוח יש בחוויית הגרות, אני חושבת. מתבוננת בבחירותיי הישנות. הובלתי אחרים במקומות בהם החור השחור של העדר זהות ניהל אותי. לימדתי באולפנות לשם הבאתי את האם המצרייה שלי, העברתי קהילה לומדת דתיים חילוניים כדתייה שחושבת חול, קהילה שלמה שהתהוותה ב”מניין צעירים” ביקנעם, רב עדתית ודתית גילאית וסוציו-אקונומית. הייתי שם המישהו שמבין את כל הקצוות כי אינו שייך למי מהם באמת, הגשר.
לא משה ולא קרובה להיות. אבל מבינה קשיי זהות. מבינה חור שחור. מבינה גרות. גרות דווקא בתוך ים של אהבה. בחוסר ההתאמה והדיוק. רואה איך בחרתי להפסיק לחיות את חיי והתחלתי לחיות את חיי הכלל. לפתוח את הבית, להביא את הבית אתי לכל מקום בו אני עובדת, תלמידים כמשפחה מורחבת, בית ששייך תמיד לאורחים ומאומצים. המון רעש כדי להרגיע איזה חוסר שקט פנימי. הרבה עשייה והרים לטפס, כי מלמעלה, רואים את התמונה כולה, מבינים הבנה גבוהה מבלי להתלכלך בפרטים, מבלי להידרש להתבונן פנימה.
בט’ באב, מול רן, אהבתי. כמו בסטיאן מול הקיסרית ב”סיפור שאינו נגמר”, בתוך החור השחור שיצר ה”כלום” או ה”יותר מידי”, עם גרגר חול זוהר אחד בכף היד. לא יודעת דבר מלבד אותו השקט. לא מכירה אותי עוד. היכרות חדשה עם זו שמביטה מהעיניים הרואות אותי באהבה כפי שאני. אפס עשייה. אין עולם. הכל מת. הלוחות שבורים כבר. הבית נחרב. סיפור חדש מתחיל, אני מרגישה. אין לו גיאוגרפיה, אין בו עלילה או רצונות, שריון הלוחמת ומטה המושיעה נשמטו. אחרי צום ארוך מול בבואה אוכלת. שנה עד ט באב הבא, הוא מרגיע, את לא צריכה להחליט עכשיו. בינתיים מבטיחה לעצמי לחיות רק את חיי שלי.
חורבן כאבן פינה
שבת שלום
אהבת אמת
אילת.
הארה קטנה: ויתעבר במשמעותו בקריאת פשט היא “עברה וזעם”. אלא שאנחנו כאן פושטים את הפשט ודורשים דרש. כשהתרחשו הדברים, חוויתי אלוהים כועס. לאחר זמן, כשמשה מספר את תחנוניו מרחוק והברזל כבר קר, לא זיהיתי כעס והעברה עוברה לקריאה חדשה.

השארת תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>