Menu

פרשת דברים מפוזרים במדבר

[אילת מלמד]
“אילת שלי”, אמא שלי אמרה לי בדרכה המעודנת, “לכל גוף יש תחת, אבל למה, ילדה שלי, למה תמיד את צריכה להיות התחת?”, אני משערת שזה נאמר אחרי שהוזמנה שוב לבית הספר כדי לכבות עוד שריפה ממאבק שהובלתי כנגד איזשהו אי צדק או משהו כזה. עברו מאז כמעט שלושה עשורים שהפכו אותי לאמא שהמוטו שלה הוא “ברור את קרבותיך בקפידה”. פוסט אחרי שבוע קונפליקטואלי.
לפעמים לוקח לעבור דרך של אחד עשר יום בארבעים שנה, תשאלו את עם ישראל. משה עומד לפני הכניסה לארץ במקום שמצוין במרחק הליכה של אחד עשר יום מחורב- הר סיני להלן. בחודש האחרון של השנה הארבעים למסע “במדבר הגדול והנורא הזה”. משה מספר סיפור, סיפור שהעם מכיר ברגליו בפחדיו בקברות קרוביו בקרביו ובקורבנותיו. אבל הוא לא שמע את זה עדיין מסופר. הצוואה של משה מתחילה כאן. בסיפור –

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בַּמִּדְבָּר, בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף, בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת, וְדִי זָהָב.באַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ.גוַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם.דאַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן, וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי.הבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר:

“מול סוף בין פארן ובין תופל, ולבן וחצרות ודי זהב” , מול הסוף של משה, או הסוף של הים של משה, ששמר עליו אז באותה התיבה, מספר פארו של העם ואת כל התיפלות, מלבין מה שניתן להלבין ומזהיב מה שצריך למרקר. חצרות וחורב, הכל פה, מתארגן מחדש לסיפור שיהפוך את כל השבטים האלה לעם עם היסטוריה אחת. הנאראטיב היהודי, שלוש ארבע ו…
משה, שהתחיל את חייו הבוגרים בלהכות איש מצרי שמכה איש עברי, עומד כאן אחרי שהיכה עם שלם שמכה עם עברי. הוא, שעמד איתן מול שליט המעצמה הגדולה מכולן ופורר אותה, נאבק בהתפוררות שלו על בסיס יומי מול אינסוף ריבים שאירגן לו עם ישראל. הוא פותח את דבריו לפני הכניסה לארץ כשהוא מזכיר לעם “את טרחכם את משאכם ואת ריבכם”. איך היו על סיפה של כניסה לארץ וחטאו במרגלים ואיךנאלץ יחד איתם להסתובב ארבעים שנה במדבר כדי למות בו.
9265285580_2b9f6dd320_nאם הייתי בדור המדבר בטח הייתי נשרפת מזמן. אני חושבת על הפה הגדול שלי. בטוח לא הייתי שותקת למשה על ההנהגה המגומגמת. בדמות המתבגרת שלי, הבת של מנחת “אדלר” שלי, הילדה שכבר ביסודי העירה למורים כשנתנו עונשים לא חינוכיים, אני כזו. בלתי נסבלת. “אני לא מקנא במורים שלך” תקע בי אז את המילים איזה בימאי מפורסם לטקס לזיכרו של לא זוכרת מי, שהובא במיוחד לכל אולפנות בני עקיבא או משהו ואז נתן לי את הטקסט הכי קצר וטפשי כי באתי לו לא טוב.
שכחתי אותה כבר, את זו. אני חמאה הפכתי להיות עם הזמן, ונמנעת מקונפליקטים כמה שניתן, רצף של חוויות מוזרות בהן אני התלמידה האהובה על המורה היכו אותי בתדהמה בהתבגרותי, איזו נעימות שקשה לי לתאר אותה להיות בידיים טובות. לסמוך. לנוח מכל האנרגיות המכלות האלה של תלונות ומריבות ובכיות שכולן באות להגן על עצמי במקומות לא בטוחים.
השבוע פתאום הייתי ככה שוב, כועסת ופגועה. בלימודים שבחרתי לי לשנת שבתון למרות שלא השתלמו תגמולית ומצאתי את עצמי אחרי שנה עמוסת תקיעויות והתנגדויות, ב”אינטנסיב” מפרך, מרגישה מוחמצת וכואבת. ילדה ענקית כזו שהפכתי להיות, או שהייתי תמיד, מרגישה ילדה קטנה ואבודה. שוב מקומות בהם אני נפלשת ומוצאת ממצרים, נזרקת למדבר ולא יודעת אם אגיע לארץ הבחירה. בתוך זה, שקופה שכמותי, ממגנטת אלי את הקבוצה ומכנסת “חצרות” מבלי להתכוון וודאי בלי להתאמץ. “תפסיקי להרוס לכולם”, אני סופגת האשמות, מתכווצת נזופה לגודל אפון וממלמלת: “צודקת”.מתוך הארכיון יצאה המתבגרת שלי במלוא הדרה, המילים “או שתתיישרי או שתלכי הביתה” היו מוכרות לאוזניי כמו שיר ילדים טורדני.
בתיכון, באיזשהו שלב, לא משנה כמה התעייפתי מכל זה וביקשתי ל
נוח, כל מרידה נשאה את שמי וגם אם ישבתי בצד בשקט נקראתי למנהלת האולפנא לשיחת נזיפה. היו לה עיני תכלת נוקבות ויכולת לפרק אותך לשלולית דמעות במבט אחד. אני פיתחתי טכניקות מול ה”מדוזה” הזו ולעולם לא הסתכלתי לה לעיניים, מתחת לשולחן הייתי מצליפה קצובות עם יד ימין באצבעות יד שמאל מהזרת עד האגודל וחוזר חלילה. עד שנגמר. ממלמלת לעצמי בראש “רק לא לבכות” בלופ, ולא מרימה מבט גם כשנשאלתי באירוניה מופגנת “האם ההורים שלך גאים בך?”
חושבת על הפוסט המבולבל הזה ועל העם המבולבל ההוא, שכל תלונה שלו יכלה להיגמר במגיפה של 24000 קורבנות אדם, ועל הדרך המעגלית הארוכה שעשה. על כל ההתנגדויות שלו והפחדים שהביאו אותו לעשות דרך של אחד עשר ימים במשך ארבעים שנה מפרכות. מתנחמת במחשבה על קפיצות גדילה שמתרחשות במקביל לכל זה, כי בחיי למדתי, שלעתים, דרך של ארבעים שנה אפשר לעשות באחד עשר יום.
וכמה טוב שיש עוד ספר שלם לעבד את ארבעים השנים לפני שנכנסים לארץ, ולתת למשה לספר לנו סיפור, לסדר את כל החוויות במבנה שיש לו התחלה וסוף והתפתחות. את קשי העורף האלה הוא מלמד קודם כל שהם לא לבד, ושגם אם היו ספקנים, אלוהים יילחם להם כמו שנילחם במצרים. ואז מפרט במי להילחם ובמי לא. באחיכם, בני עשיו, אל תתגרו. במואב אל תגעו, בני לוט, משפחה. עוד תראו שעשיו יטפל בו בשבילנו. עמון, ענקים, אורקים כאלה, ארץ רפאים תחשב. לא להתעסק. את סיחון היה נכון למחוק. גם את עוג מלך הבשן. עד שיגיעו הביתה מחכות עוד הרבה מלחמות. משה מסדר להם את הראש, קרבות אבודים להניח בצד, עם אחים לצאת בסדר, לתת לאחרים להילחם בשבילך כשהקרב אבוד או כשזה עניינם יותר מעניינך… מעניין, אני חושבת. הסיפורים נשמעים אחרת פתאום. מה שנתפס אז על ידי העם כתבוסתנות מול מואב ועיקוף מיותר, פתאום מובן. סבלנות ואורך רוח במסע…
אחרי שבוע קונפליקטואלי, מחכה למבוגר אחראי שיעזור לי לבנות מכל זה סיפור. מיד אחזור, אני לוחשת לעצמי, ונבין את עצמי יחד.
שבת של מנוחה
אהבת אמת
אילת

השארת תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>