Menu

בראשית- אלוהים מרחפת..

[אילת מלמד]
האיש אמר, תכתבי כבר. את צריכה לכתוב. אמרתי, אם אני כותבת אני חוזרת לבלוג של פרשות השבוע שלי, הפרשה הקרובה “בראשית”. ניראה לי מקום טוב להתחיל.
א בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.
דברים שלמדתי מאלוהים:
#לפני שבוראים ארץ בוראים שמים
#אין כזה דבר מצב סטטי, בכל תיאור מסתתר פועל- הכל תוהה ובוהה והומה…
#אתה לא שוכן בבריאה שלך. הבריאה היא לא אתה ואתה לא היא.
#לבורא יש רוח אבל הוא אינו הרוח עצמה.
ברגעים אלה נבראת לנו שנה חדשה. רוחי מרחפת על פני מי הים נרטבת בגשם ושואלת מה תברא לשנה החדשה. ובריאה ובריאות ובריאות משונות, והרבה מונח על הכף והרבה בכפות ידינו. ותוהה ובוהה בחושך שעל פני התהום.
תהומות אני אוהבת, תמיד אהבתי, ללכת על סיפן ולהישאר בחיים, לזעוק לתוכן ולשמוע את הדי עונה לי את עצמי. לפני שלושה חודשים ישבתי מותשת עם דמעות בעיניים ומלמלתי “אני צריכה חופש”, האיש אמר לי, שאני, כמו שאר האנשים מבקשת חופשה, אבל אני התעקשתי על חופש. לא עברה חצי שעה והונחת עלי חופש. חופש גדול. התחלתי להתפתל מכאבים שנמשכו כמה ימים, ואחר כך, נותרתי חלושה. כל תוכניותיי ורצונותיי והכנסותיי לחודש יולי היו הבל הבלים, כלומי כלומים, נותרתי גוף חלש מבקש להבריא מונח בחושך. בחושך, לא ידעתי אם עודני על שפת התהום או התגלגלתי אל תחתיתה הלא ממשית, שהרי לתהום תחתיות רבות והיא הומה וקוראת תהום אל תהום אל תהום…
חופש. כלום ממושך ומבורך. חושך הוא תמיד על פני תהום, אני חושבת לעצמי. החושך מכבה את השמים, ובלי שמים אין אדמה.תמיד פחדתי מהחושך. מתנה טובה תמיד היתה לי, להביט למעלה. תכונה טובה תמיד היתה לי, להביט מלמעלה. איש אחד אמר לי פעם, פסיכולוג אפילו, שאנשים גבוהים יש להם זווית מבט אחרת על העולם, שלהיות גבוה זו ברכה שמאפשרת ראייה שונה כי מגיל קטן אתה רואה את העולם מזוויות משונות משל השאר. מגיל קטן פחדתי מהחושך והייתי בורחת אל מיטת ההורים ומבקשת מקלט, בחרדתי נאחזתי בבעלי בחושך, בילדיי היונקים שהלכו וגדלו במיטתי והיו נתלים בי בלילות ואני נתלית בתלותם המתוקה בריח פליטות וריר ניגר על הכרית. באור אני רואה. אני אשה גדולה וחכמה, וכל העולם כולו יכול לטפס לי על הגב ולטפס אתי אל ה”אל על”, לראות רחוק ולהבין קרוב. בלילה אני ילדה חרדה בחושך. נשמות שמתגלגלות בי לוחשות לי פחדים ואני אוטמת אוזניים בסדינים הרכים ומאזינה אל המיית התהום.
(השמיים סבבה, אין איתם בעייה. זו הארץ שבריאתה יצרה את כל התהו. תטה הילינג, ודומיו לסוגיהם מעניקים לנו את השמים אל תוך הקיום הארצי- הכל כאן בלתי הגיוני מכביד ומאיים? תעלה לשמים, שם הכל פשוט. שם רק אהבת הבורא ולא סיבוכי ההשתקפויות שלו בקיום.)
פרודות פרודות של גוף, אני שוכבת במיטה הרכה, פירוקי פירוקים של כל הכוח והעוצמה והגובה המתנשא שרוע בודד מבועת ונירעש וחלש. הבית כולו התפרק כנגדי, רצפות נקרעות ממקומן וחיפויי עץ נעתקים חושפים קרעייים תרנגוליים ומפורדים, צמחי בר מבצבצים דרך שברים וסדקים, כמו אחרי רעש. אני והאיש וילדינו בתוך סירה מתנדנדת על חול סוער, והבית מתחנן שנאחה אותו והגוף מתחנן, ואני במיטה. ישנה. לבי ישן. מסביבי האיש וכלי עבודתו, ממלאים את הבית אבק.

-e1444339105415

למה בחר לי הגוף להתפרק יומיים לפני מועד קילוף הבית מהגנותיו הרעועות עלי? אני  בקועה והאיש בשלו, עוקר. פותח את פצעיו העתיקים של הבית (מספרים שבעל הבית מת באופן טראגי בעודו עובד את האדמה, מספרים שבנו עמד וראה את החיזיון מקפיא הדם במו עיניו), לעוף גבוה אני מבקשת אל מעבר למחושי הגוף וקירעונו, אבל הגוף כמו משקולת מטיח אותי שוב ושוב בארץ, והארץ כדרכה, תהו ובוהו. האיש היפה והחכם נותן לי יד ומתחנן אלי לעזרה, אני אוספת איברים ומתיישבת על החול שבמרכז הזה שהיה עד לא מזמן סלון. בידיים חשופות אני לשה מלט, ומתחילה להדביק את הקירות, ולחבר את התקרה אל הדפנות המעוקמים עד שלא תבוא בי רוח מן החוץ. בהתחלה לאט ואחר כך מהר, כל ההווייה שלי נאספת לאסוף עפר מארבע הרוחות ולהפיח בי רוח חיים. חודשיים של רגליים יחפות בתיקון העולם שלי. האיש לא מפחד מכלום, לא מקירות נופלים ולא מהאין ידיעה, הוא יודע בתבונת הידיים, שמה שהוא לא יודע הוא עוד ידע, והבית נקרם עורות וגידים, והילדים שמחים, בתוהו ואחר כך באור, בעפר ואחר כך במרצפות. לילות אנחנו מבלים בפתחונות ובסתמונים, איזה חופש גדול הזדמן לנו אליו נכנסנו יחידים וממנו יצאנו משפחה. נכנסנו אורחים ויצאנו קבועים, בראנו לבדינו ביחד, ולא במאמר בראנו. בידיים בראנו זה את זה, בידיים ליטפנו את האדמה וחיבקנו האחד את השני, סייענו וקמנו והתעייפנו והתאוששנו, ביחד התאוששנו.
כשהבית עמד והדלתות חזרו לשמור עליו והחלונות חזרו לאטום אותו, השארנו אותו על תילו ונסענו לגן עדן. בגן עדן נחלים וצמחים ונחשים וכל טוב שאין לנו יד ורגל בו, רק פותחים פה והצוף ניגר אל תוכו. גן העדן קיבל את כולנו וחזרנו להיות חזקים ובריאים. שני כרובים וחרבות מתהפכות שימחו אותנו כמו לולייני קרקס בצאתנו, ואנחנו צחקנו לעומתם כשגירשנו עצמינו מגן העדן רתומים ל220 סוסי הג’יפ המתחממים בעליות, שמחים בכירכרת ה”צ’יטי צ’יטי בנג בנג” הקסומה בין הרים וצמתים, נסתלקנו מגן העדן וחזרנו אל העולם שלנו לאכול את לחמינו ואת הזיעה והאף והחימה והחיים הפשוטים והיפים.

 

השארת תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>